הקשר בין ריצוי אחרים לבין חוסר שקט פנימי

את מכירה את התחושה הזו היטב: מישהו ביקש משהו, ולך לא ממש התחשק. אבל אמרת כן. כי לא רצית לאכזב. כי לא נעים. כי יהיה בסדר.

ואחר כך מופיעה תחושה קטנה ודחוסה בפנים. הרגשה שקשה להסביר במילים פשוטות. לפעמים זה מתבטא בתור עצבים, לפעמים זו עייפות ולפעמים זו תחושת ריקנות שמגיעה בדיוק כשהכל בסדר. זה לא מקרי. יש קשר ישיר, מוכח ומיידי בין דפוסי ריצוי אחרים לבין חוסר שקט פנימי כרוני, וחשוב מאוד להבין את המנגנון הזה כדי לשנות אותו.

מה זה בעצם ריצוי אחרים?

ריצוי אחרים הוא דפוס שבו את מציבה את הצרכים, הרגשות והציפיות של אחרים לפני שלך. זה לא קורה בגלל שאת באמת רוצה בכך בכל רגע. לעיתים קרובות זה נובע מחשש עמוק מפני התגובה של הצד השני, או בגלל שגדלת בסביבה שבה כן קיבל אישור ונוח, בעוד שאי הסכמה או לא קיבלו ביקורת וריחוק.

מבחוץ, תופעת הריצוי אצל נשים לא נתפסת כבעיה. להפך, לרוב היא נראית כמו מידה נחמדה וחיובית. כנשים אנחנו אפילו מחונכות לכך מגיל צעיר: תהיי נחמדה, אל תהיי קשה, תסתדרי. אך כשהדפוס הזה הופך לאוטומטי לחלוטין, כשאת כבר לא מפעילה שיקול דעת חופשי אלא פשוט מגיבה מתוך הרגל או פחד, הריצוי מתחיל לעלות לך במחיר כבד מאוד.

המחיר השקוף של ביטול הגבולות שלך

כל כן שאת אומרת כשרצית לומר לא מרוקן ממך משהו. הוא לוקח ממך אנרגיה, גוזל ממך מרחב, ומקטין את הנוכחות שלך בעולם. עם הזמן, כשהוויתורים הקטנים הללו נצברים לאורך חודשים ושנים, מתחילות לצוף תחושות קשות ומבלבלות:

• עייפות כבדה ללא שום סיבה פיזית או רפואית ברורה.
• תחושת ריקנות וחוסר ערך אחרי שהשקעת ועזרת לכולם.
• עצבנות פתאומית על דברים קטנים וחסרי חשיבות לכאורה.
• תחושה שאת מתפקדת בצורה מושלמת אבל לא ממש נוכחת בחייך.
• קושי ממשי לדעת או להגדיר מה את בכלל רוצה או צריכה ברגע נתון.

התחושות האלו אינן טעות או בעיה אצלך בראש. זהו המחיר האמיתי והכואב של חיים שבהם אין לך מקום מספיק.

למה נשים בפרט מתמודדות עם זה?

לא שגברים לא חווים ריצוי אחרים, אבל נשים מתמודדות עם שכבה חברתית ותרבותית עמוקה נוספת, שהיא הציפייה החברתית המובנית. מהמשפחה, מהסביבה, ולפעמים מעצמנו. המושג אישה טובה או אמא טובה נתפס לא פעם כמי שחייבת להיות נוכחת תמיד עבור כולם, להיות זמינה רגשית ולשאת באחריות המלאה לאושרם של הסובבים אותה. וכך נוצר מצב שבו קשה מאוד לזהות איפה מסתיימים הצרכים של האחרים ומתחילים שלך.

איך מתחילים לשנות?

הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לא להפסיק באופן גורף לעזור או לתמוך באנשים. זה ממש לא הפתרון. המטרה היא ללמוד להבחין ולהפריד: מה את בוחרת לתת מתוך מקום של שפע, רצון חופשי ואהבה, ומה את נותנת מתוך פחד.

השינוי העמוק הזה דורש זמן, חמלה ותרגול. הוא לא קורה ביום אחד. אבל הוא מתחיל ברגע המדויק שבו את מצליחה לעצור את האוטומט, לקחת נשימה, ולשאול את עצמך: רגע, מה אני רוצה כאן?

בטיפול הרגשי אנחנו עובדות בדיוק על המקומות האלו: לזהות את אותם דפוסים שפועלים אצלך בצורה אוטומטית, להבין אותם, ולאט לאט לבנות יכולת לבחור מתוך נוכחות פנימית מלאה ובטוחה ולא מתוך פחד. ריצוי הוא לא אות כבוד, והוא לא מי שאת. הוא דפוס שלמדת בעבר, ובאותה המידה בדיוק ניתן ללמוד משהו אחר במקומו. אם משהו במאמר הזה מוכר לך, שלחי לי הודעה ונדבר.