לא צריך משבר

יש משפט שחוזר אצלי בהודעות יותר מכל משפט אחר, והוא כמעט תמיד מגיע לפני הפגישה הראשונה, לא בתוכה.

הוא מנוסח בהרבה דרכים:

כולן אומרות את אותו הדבר: עוד לא מספיק גרוע אצלי כדי להצדיק את זה.

אני רוצה לענות על זה ברצינות, כי זו מחשבה הגיונית. היא לא טיפשית ולא מצחיקה. היא פשוט לא נכונה.

למה הוא נשמע כל כך הגיוני

כי ככה נראה כל מה שאנחנו מכירים מהמערכת.

לרופא הולכים כשכואב. למיון הולכים כשזה חמור. יש טפסים, יש ועדות, יש מי שמחליט אם מגיע לך. וכשמשהו נראה כמו משאב מוגבל, אנחנו סופרים את עצמנו בסוף התור.

אישה שרגילה לתת מבינה את זה מהר. אם יש כמות מוגבלת של תשומת לב בעולם, אז ברור שהיא לא לוקחת אותה לעצמה.

רק שטיפול רגשי הוא לא מיון.

אין תור. אין קריטריון סף. אין מי שיושבת מולך ומחליטה שהמקרה שלך לא מספיק.

מה שבאמת עומד מתחת למשפט הזה

לפעמים זו באמת שאלה של "האם מגיע לי".

אבל הרבה פעמים, כשאנחנו נשארות עם זה עוד קצת, מתברר שמתחת יושב משהו אחר.

מי שכולם נשענים עליה לא יכולה להיות מי שנשענת.

זו לא מחשבה שהיא חושבת בקול. זו זהות. היא הכתובת של הבית. זו שמסדרת, שזוכרת, שיש לה תשובה. ואם היא מודה שגם היא צריכה משהו, נדמה לה שכל המבנה יזוז.

אז היא מוצאת נימוק. והנימוק הכי משכנע הוא שאצלה זה עוד לא מספיק חמור.

הנימוק הזה לא מגן עליה מטיפול. הוא מגן על התפקיד.

מה כן סימן, ובלי אבחנות

אני לא הולכת לתת לך רשימה עם ניקוד. אין ציון, ואין מספר שממנו מתחילים.

מה שאני כן יכולה לעשות זה לכתוב כמה משפטים שנשים אומרות לי בחדר, בלשון שלהן. לא תסמינים. משפטים.

• אני עושה את מה שצריך לילדים שלי, אבל לא יותר מזה.
• אני מתפקדת מצוין, ומבפנים אני לא מרגישה כלום.
• אני בוכה מדברים קטנים, ואז מתביישת בזה.
• אני מסתובבת עצבנית בבית ולא מבינה על מי אני כועסת.
• אני שוכחת למה נכנסתי לחדר.
• אני מחכה שכולם ילכו לישון בשביל חצי שעה שקטה, ואז לא עושה בה כלום.
• אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה לי טוב באמת.

אף אחד מהמשפטים האלה הוא לא משבר. וכל אחד מהם הוא סיבה מספיקה לשבת מול מישהי ולדבר.

ההיגיון ההפוך

יש כאן משהו קצת מעוות, ואני חושבת ששווה להגיד אותו בקול.

הרף שאת מציבה לעצמך גבוה בהרבה מזה שאת מציבה לכל אחת אחרת.

אם חברה הייתה מספרת לך בדיוק את מה שאת מרגישה עכשיו, לא היית אומרת לה "תחכי שיחמיר". היית אומרת לה ללכת.

מה שאת עושה בפועל זה לחכות שיהיה מספיק גרוע כדי להצדיק בקשת עזרה. וזה בדיוק מה שהופך את זה לגרוע יותר.

"אז מה, כל אחת צריכה טיפול?"

לא, ואני לא חושבת שכן.

יש נשים שעוברות תקופה קשה ויוצאות ממנה לבד, עם שינה, עם חופש, עם חברה טובה. זה אמיתי וזה קורה.

מה שאני כן אומרת זה שההחלטה הזאת צריכה להתקבל מתוך שיקול, ולא מתוך תחושה שאת לא ראויה.

"בדקתי ואני מסתדרת" זה שיקול. "עוד לא הגעתי למצב שמצדיק את זה" זה לא.

מה זה עולה לך לבדוק

פחות ממה שנדמה.

אין טפסים לפני. אין שאלון. את לא צריכה לדעת למה את באה ולא צריכה להכין כלום.

רוב הנשים שנכנסות לכאן מתנצלות על משהו בדקה הראשונה. על זה שאיחרו, על זה שלא ישנו, או על זה שהן לא בטוחות בדיוק מה הן עושות כאן.

זה בסדר גמור. אין דרך נכונה להתחיל.

ואם מתברר בסוף שזה לא בשבילך, זה מידע טוב. הוא לא היה לך קודם.

מי אני

אני מטפלת רגשית ואני עובדת עם נשים בלבד.

אני לא פסיכולוגית ולא מאבחנת, ואם מה שאת צריכה זה אבחון או מסמך רשמי, אני אגיד לך את זה מיד ואפנה אותך הלאה.

קליניקה בחריש, ואני מלווה גם נשים מחדרה והסביבה.

אני עונה אישית לכל פנייה. לא מוקד, לא מזכירה, ולא טופס שנעלם.

ואם בא לך רק לשאול משהו לפני שקובעים, גם זה בסדר.

הדלת פתוחה.