את מכירה את הרגע הזה. מישהו מבקש ממך משהו – הילדים, הבוס, חברה או בן המשפחה. בפנים, הגוף שלך צועק "אני לא יכולה יותר", אבל מהפה יוצאת המילה המוכרת: "כן".
למה המילה הפשוטה הזו, "לא", מרגישה לפעמים כמו משקולת שבלתי אפשרי להרים?
הציפייה להיות "העוגן"
עבור רבות מאיתנו, להיות "חזקה" היא לא רק תכונה, אלא זהות. אנחנו אלו שמחזיקות את הבית, שמנהלות את העבודה, שזוכרות את כל הפרטים הקטנים עבור כולם. אנחנו העוגן. וכשאת העוגן, את מרגישה שאסור לך לזוז, שאם תרפי לרגע – הכל מסביב יכול ליפול.
הקושי להגיד "לא" הוא לא חוסר בביטחון עצמי, אלא לעיתים קרובות עודף של אחריות. אנחנו חוששות מה יחשבו עלינו, מפחדות לאכזב, או גרוע מכך – חוששות מהקול הפנימי שלנו, זה שלא נותן לנו מנוחה ולוחש לנו שאנחנו "לא מספיק" אם אנחנו לא נותנות הכל.
המחיר השקט של הריצוי
כשכל "כן" החוצה הוא בעצם "לא" פנימה, הגוף מתחיל לדבר. זה מתבטא בעייפות שלא נגמרת, בחוסר שקט תמידי, או בתחושה משונה של ריקנות – למרות שהלו"ז שלנו מלא עד אפס מקום. אנחנו הופכות להיות שקופות בתוך החיים של עצמנו, מתפקדות על טייס אוטומטי, בזמן שהצרכים שלנו נדחקים לסוף הרשימה.
הריצוי הוא לא באמת "נתינה". נתינה אמיתית מגיעה ממקום של מלאות, לא ממקום של "אין לי ברירה".
השחיקה הזו היא לא רק גופנית, היא רגשית. כשאנחנו כל הזמן מתכווננות לאחרים, אנחנו מאבדות לאט לאט את היכולת לשמוע את הקול הייחודי שלנו ואת מה שהלב שלנו באמת מבקש. נוצר פער כואב בין מי שאנחנו כלפי חוץ – החזקות, המתקתקות והזמינות תמיד לבין תחושת הבדידות שאנחנו עלולות לחוש בפנים. לאורך זמן, הריצוי הופך למעמסה כבדה שיוצרת מתח פנימי, ודווקא במקומות שבהם אנחנו הכי רוצות להעניק, אנחנו מוצאות את עצמנו מתרוקנות. הריצוי הוא לא באמת "נתינה". נתינה אמיתית מגיעה ממקום של מלאות, לא ממקום של "אין לי ברירה".
לחזור למרכז, בשקט
במפגשים שלי עם נשים, אני רואה שוב ושוב שהיכולת להגיד "לא" היא קודם כל בחירה בחיבור לעצמך. זהו מעשה של כבוד עצמי ודיוק פנימי. זה לא ניסיון להפוך למישהי אחרת, אלא פשוט להסיר את שכבות העומס והציפיות שהצטברו עלינו עם השנים. לפעמים הדרך חזרה לאיזון נעשית בהירה יותר כשעוצרים לעשות סדר בדברים. בתהליך כזה אפשר לנקות את הערפל – להפריד בין מה שבאמת חשוב לבין מה שנעשה רק מתוך הרגל.
ישנם כלים שיכולים לסייע, כמו שימוש בתמציות טבעיות (למשל פרחי באך), שעובדות בעדינות על התדר הרגשי ועוזרות לרכך את רגשות האשם שמציפים לעיתים כשמתחילים לשים גבולות. לפעמים הלמידה היא להבין איך המוח שלנו עובד, כדי לייצר מסלולי חשיבה חדשים שיאפשרו לנו להיות נוכחות באמת בחיים שלנו.
מותר לך להניח את המשא
הצעד הראשון הוא לא ללכת ולהגיד "לא" לכולם בבת אחת. הצעד הראשון הוא פשוט לעצור. להבין שאת לא חייבת להמשיך לסחוב את כל זה לבד.
מותר פשוט להיות. בלי מסכות ובלי הצורך "להחזיק" שום דבר עבור אף אחד אחר. רק את, והשקט והדיוק הפנימי שלך.
אני כאן לכל שאלה או סתם כדי להקשיב.
אולה.
