עבור רבות מאיתנו, אלו שרגילות להיות העוגן, הבוקר הזה הפעיל מנגנון מוכר.. הטייס האוטומטי. אנחנו כבר בתוך העשייה: לארגן את הממ"ד, להרגיע את הילדים, לענות להודעות של ההורים, לוודא שכולם מסביבנו נושמים. אנחנו מחזיקות את הכל כל כך חזק, עד שלפעמים אנחנו שוכחות להרגיש את עצמנו בתוך הכאוס הזה.

המקום שבו המילים נגמרות

יש פער עצום בין מה שאנחנו יודעות בראש לבין מה שהגוף מרגיש ברגעים כאלו. בראש, אנחנו מבינות שצריך לשמור על קור רוח, שצריך להמשיך לתפקד, ש'יהיה בסדר'. אבל הלב לא תמיד מקשיב להיגיון. הוא מרגיש את הדאגה, את חוסר האונים, את המשקל הכבד של האחריות על הכתפיים שלנו. 

לפעמים, המילים פשוט לא מספיקות כדי להרגיע את הסערה הפנימית. אנחנו יכולות לדבר על זה עד מחר, אבל המתח נשאר צרוב בשרירים, בנשימה הקצרה.

מה אפשר לעשות עכשיו? כמה רגעים של שקט בתוך הרעש:

• נשימת 5-5-5: כשאת מרגישה שהבהלה עולה, נסי להניח יד אחת על הלב ויד שנייה על הבטן. שאפי אוויר לאט דרך האף במשך 5 שניות, החזיקי את האוויר בריאות ל-5 שניות, והוציאי אותו לאט דרך הפה במשך 5 שניות נוספות. האיתות הפשוט הזה למערכת העצבים עוזר לה להבין שמותר לה להירגע לרגע.
• צמצום רעשים:  הטלפון והחדשות הבלתי פוסקים מציפים את המערכת שלנו ברעש שמגביר את המתח. נסי להגדיר לעצמך זמני עדכון קבועים, וביתר הזמן – הניחי לזה. צמצום החשיפה עוזר להחזיר תחושה מסוימת של שליטה פנימית.
• לתת שם לפחד: במקום להילחם בו, נסי רגע להגיד לעצמך: "כרגע אני פוחדת, וזה הגיוני". לפעמים מתן שם לתחושה עוזר לה להפסיק לנהל אותנו.
• מגע עם הטבע: אם יש לך אפשרות, צאי רגע לגינה או למרפסת. הריח של האדמה, המגע של הרוח. אלו תזכורות קטנות שהעולם עדיין קיים, ושיש בו כוחות של איזון גם עכשיו.
• כמה טיפות של תמצית מרגיעה כמו רסקיו או תמציות פרחי באך אחרות שמתאימות לך, זה הזמן להשתמש בהן. הן מסייעות בריכוך התגובה הרגשית החריפה.
• שמנים אתרים להרגעה: שמנים אתריים יכולים להיות עוגן חושי ברגעי לחץ. טפטפי כמה טיפות של שמן לוונדר במקומות שונים בבית או על פרק כף היד. הריח המוכר עוזר למערכת הרגשית שלך.

להסכים לא להחזיק את הכל

בימים כאלו, הדבר הכי קשה הוא להסכים להניח את המשא לרגע. להבין שגם ׳העוגן׳ זקוק לאחיזה. מותר לך להיות לא רק המרגיעה, אלא גם זו שזקוקה להרגעה.

תשמרו על עצמכן, על הנשימה שלכן, ועל הידיעה שאתן לא חייבות לסחוב את כל פחדי העולם לבד. בתוך המלחמה הגדולה בחוץ, חפשי את השלום הקטן והמדויק שלך בפנים.

אולה.

הפוסט התמודדות עם לחץ וחרדה במלחמה: כלים להחזרת השפיות והאיזון הופיע לראשונה ב-אולה וייס, מלווה נשים לשליטה ודיוק רגשי.

למה המילה הפשוטה הזו, "לא", מרגישה לפעמים כמו משקולת שבלתי אפשרי להרים?

הציפייה להיות "העוגן"

עבור רבות מאיתנו, להיות "חזקה" היא לא רק תכונה, אלא זהות. אנחנו אלו שמחזיקות את הבית, שמנהלות את העבודה, שזוכרות את כל הפרטים הקטנים עבור כולם. אנחנו העוגן. וכשאת העוגן, את מרגישה שאסור לך לזוז, שאם תרפי לרגע – הכל מסביב יכול ליפול.

הקושי להגיד "לא" הוא לא חוסר בביטחון עצמי, אלא לעיתים קרובות עודף של אחריות. אנחנו חוששות מה יחשבו עלינו, מפחדות לאכזב, או גרוע מכך – חוששות מהקול הפנימי שלנו, זה שלא נותן לנו מנוחה ולוחש לנו שאנחנו "לא מספיק" אם אנחנו לא נותנות הכל.

המחיר השקט של הריצוי

כשכל "כן" החוצה הוא בעצם "לא" פנימה, הגוף מתחיל לדבר. זה מתבטא בעייפות שלא נגמרת, בחוסר שקט תמידי, או בתחושה משונה של ריקנות – למרות שהלו"ז שלנו מלא עד אפס מקום. אנחנו הופכות להיות שקופות בתוך החיים של עצמנו, מתפקדות על טייס אוטומטי, בזמן שהצרכים שלנו נדחקים לסוף הרשימה.

הריצוי הוא לא באמת "נתינה". נתינה אמיתית מגיעה ממקום של מלאות, לא ממקום של "אין לי ברירה".

 השחיקה הזו היא לא רק גופנית, היא רגשית. כשאנחנו כל הזמן מתכווננות לאחרים, אנחנו מאבדות לאט לאט את היכולת לשמוע את הקול הייחודי שלנו ואת מה שהלב שלנו באמת מבקש. נוצר פער כואב בין מי שאנחנו כלפי חוץ – החזקות, המתקתקות והזמינות תמיד לבין תחושת הבדידות שאנחנו עלולות לחוש בפנים. לאורך זמן, הריצוי הופך למעמסה כבדה שיוצרת מתח פנימי, ודווקא במקומות שבהם אנחנו הכי רוצות להעניק, אנחנו מוצאות את עצמנו מתרוקנות. הריצוי הוא לא באמת "נתינה". נתינה אמיתית מגיעה ממקום של מלאות, לא ממקום של "אין לי ברירה".

לחזור למרכז, בשקט

במפגשים שלי עם נשים, אני רואה שוב ושוב שהיכולת להגיד "לא" היא קודם כל בחירה בחיבור לעצמך. זהו מעשה של כבוד עצמי ודיוק פנימי. זה לא ניסיון להפוך למישהי אחרת, אלא פשוט להסיר את שכבות העומס והציפיות שהצטברו עלינו עם השנים. לפעמים הדרך חזרה לאיזון נעשית בהירה יותר כשעוצרים לעשות סדר בדברים. בתהליך כזה אפשר לנקות את הערפל – להפריד בין מה שבאמת חשוב לבין מה שנעשה רק מתוך הרגל.

ישנם כלים שיכולים לסייע, כמו שימוש בתמציות טבעיות (למשל פרחי באך), שעובדות בעדינות על התדר הרגשי ועוזרות לרכך את רגשות האשם שמציפים לעיתים כשמתחילים לשים גבולות. לפעמים הלמידה היא להבין איך המוח שלנו עובד, כדי לייצר מסלולי חשיבה חדשים שיאפשרו לנו להיות נוכחות באמת בחיים שלנו.

מותר לך להניח את המשא

הצעד הראשון הוא לא ללכת ולהגיד "לא" לכולם בבת אחת. הצעד הראשון הוא פשוט לעצור. להבין שאת לא חייבת להמשיך לסחוב את כל זה לבד.

מותר פשוט להיות. בלי מסכות ובלי הצורך "להחזיק" שום דבר עבור אף אחד אחר. רק את, והשקט והדיוק הפנימי שלך.

אני כאן לכל שאלה או סתם כדי להקשיב.

אולה.

הפוסט המילה שנתקעת לנו בגרון: איך להגיד 'לא' בלי רגשות אשם? הופיע לראשונה ב-אולה וייס, מלווה נשים לשליטה ודיוק רגשי.